אם כך- אנשי ונשות חינוך עשויים/ות לחוש שכניסה של תהליכי מדידה לתהליך החינוכי, כמוהה ככניסה של מכונה לתוך מערכת רגשית סבוכה, עדינה ועתירת קשרים, ומכאן תחושת הזרות על סף האיום כאשר נעשים ניסיונות למדוד ולהעריך תהליך חינוכי.

ובכל זאת, ואולי משום כך- משום שחינוך הוא עולם של הגיונות-לב, כדאי לשאול מה יכולה המדידה להציע לו,  לא כאיום אלא כשותפה. 

מדידה, במובנה הטוב והנכון, אינה באה להחליף את תחושת הבטן של המחנך/ת- אותה ידיעה פנימית, עמוקה ולעיתים בלתי מוסברת ש"משהו קורה כאן", אותו רגע שבו את/ה עומד/ת מול קבוצה או מול נער/ה ויודע/ת, בלי שתוכל/י בהכרח להסביר למה- שמשהו זז. 

המדידה לא באה לפסול את הרגע הזה, היא באה לתמוך בו, לתת לו שפה, להסביר. כשיש שפה- קורים דברים. אפשר לשיים: "הקבוצה הזאת עברה תהליך בתחום הזה השנה", אפשר להמשיג: "אני רואה כאן תנועה- מקבלת סמכות חיצונית לכזאת שמגיעה מבפנים". שפה אינה רק כלי לתקשורת- היא גם כלי חשיבה. כשאנחנו מצליחים/ות לתת מילים לתהליך, אנחנו לא רק מתארים/ות אותו- אנחנו מבינים/ות אותו טוב יותר. השפה שנוצרת באמצעות המדידה מכריחה אותנו לדייק, לברר לעצמנו מה בדיוק ראינו, מה בדיוק השתנה, מה עדיין לא. בתוך הבירור הזה, לעיתים קרובות מתגלות תובנות שלא היו נגישות כל עוד הכל נשאר בתחום התחושה הבלתי מוגדרת.