בני ובנות הנוער שלנו גדלים בתקופה משוגעת. למעלה ממחצית העשור האחרון הייתה רוויה בזמני חירום- החל מהקורונה ב-2020, מבצע שומר החומות ב2021, טבח ה-7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל, מבצע חיצי הצפון, מבצע עם כלביא, ובימים האחרונים- שאגת הארי. 
רצף בלתי נפסק של חרדה, איומים, שגרה מרוסקת, טלפונים ורשתות חברתיות שמזרימות מידע לא מווסת, הורים, אחים ואחיות במילואים ועוד הם המציאות שאליה ילדינו גדלים.

השאלה החשובה שעולה בחינוך הדור הזו היא כפולה. הראשונה היא כיצד למנוע ממנו להפוך לחרדתי וחלש, כיצד לפתח חוסן (מילה חרושה אבל עדיין משמעותית) לעבור את כל הדברים האלו שכולנו עוברים, ולמרות זאת לצאת בצד השני עם חוזק ובריאות נפשית. השאלה השניה שאנחנו צריכים לשאול שייכת לצד השני של המטבע- כיצד למנוע מהדור הזה להפוך ל"מילטנטי" או במדויק יותר- לאנשים שמונעים משנאה ורצון לכוח, אלא להיות אנשים שמוכנים להגן על עצמם ועל הסביבה בעת הצורך אבל לא מתוך שנאה וכעס אלא מתוך עוצמה והבנה של צורך ומציאות.

בזמני חירום מדינת ישראל בד"כ פועלת בסט קבוע של כלים בכל הנוגע לעורף, שבתחילת הדרך מאופיין בסגירה של כל המערכות הפועלות מתוך רצון למנוע התקהלויות ומצבי סיכון. כך נוצר מצב שברגעים הקריטיים הראשונים של מצב החירום- הילדים והנוער נמצאים בביתם, ללא מסגרת חינוך פורמלית או בלתי פורמלית.
עם זאת, תופעה שראינו פעם אחרי פעם, גם בתקופות הסגרים של הקורונה וגם בתקופה של אחרי ה-7.10 ובאירועי קצה היא שהנוער שנשאר בבית מבודד וסגור, אולי שמור בממ"ד מכלל סכנה פיזית, אבל הטלפונים והרשתות החברתיות מייצרות כמויות תוכן שלילי בלתי נתפסות: מסרטוני הזוועות של ה-7.10 ועד חיבור אין סופי לחדשות ולתוכן שמעלה חרדה ולחץ, לצד תחושת בידוד חברתי. 

מרכיב הלחץ המרכזי נובע בעיקר מהתחושה שדבר גדול ונורא קורה בחוץ אבל לי אין שום שליטה על מה יקרה לי- אני מחכה לראות אם אני וקרוביי נידבק בקורונה, אני מחכה לראות האם יבוא המחבל או הטיל, אני מחכה לשמוע בבוקר מה החדשות הרעות הבאות, אני בבית במקלט ומחכה… תחושת חוסר האונים היא לב ליבה של הבעיה וכשהילדים והילדות בבית, גם מעט הפעילות, הנורמליות, הקבוצה החברתית- נעלמים אל מול תחושת לחץ.
כאן בדיוק נמצא כוחו של החינוך הבלתי פורמלי.
לשמחתנו, מדינת ישראל הבינה בשנים האחרונות את הכוח הזה, ואחרי סט הכלים הראשוני שמאופיין בסגירת מערכות, מגיע השלב בו מאפשרים פעילות חינוכית, אף אם ראשיתה באופן מקוון, וחשוב מכך- פעילות התנדבותית. 

זמני חירום, כשמם כן הם- חירומיים. מעוררים חשש, פחד, חרדות, תחושות מורכבות, רצון להתכנס איש איש בביתו ובחיק משפחתו ולנסות להשאיר את העולם שבחוץ- בחוץ. במילים אחרות, מחשבות דוגמת "גם ככה מסוכן, גם ככה קשה- למה לצאת מהבית? למה לקחת אחריות על עוד משהו?" צצות באופן כמעט טבעי, ודאי בקרב הורים ובקרב אנשי ונשות חינוך.

אז למה בכל זאת לעודד התנדבות של בני ובנות נוער? למה זה חשוב?

נתחיל מהמובן מאליו- מענה לצורך. זמני החירום האלה מעוררים צרכים מהותיים, בין אם מדובר בצרכים של אנשים שביתם נפגע, בין אם מדובר בצרכים של קשישים או אנשים המרותקים לבתיהם, סיוע למשפחות של צוותי רפואה, כוחות ביטחון, מילואים, וכו'. כמעט לאן שלא נביט- יש איך לסייע וחסרות ידיים עובדות.

אבל מעבר לזה, יש עוד כמה סיבות שהן בעלות ערך עבור הנוער המתנדב:

1. הזדמנות לפגוש חברים וחברות, לשמור על הקבוצה החברתית ולצמצם את תחושת הבדידות, ואפילו ליצור קשרים חדשים.
2. הפוגה ממסכים, חדשות, תיאורים קשים ומחשבות שמקדמות חרדה.
3. להרגיש שייכות לסיפור הגדול של מדינת ישראל, ובעל ערך ומשמעות עבור האחר- מימוש עצמי, מילוי תפקיד, תחושת משמעות ומטרה, פיתוח יכולות אישיות ועצמאות. 
4. החזרת תחושת השליטה- הפיכה מסבילים לפעילים במציאות כל כך כאוטית וחסרת שליטה, הבחירה לצאת ולהתנדב, לעשות משהו עבור מישהו אחר, מחזירה ולו במעט את תחושת השליטה על החיים וההתרחשות. 
5. פיתוח רגישות לאחר, תודעה חברתית, אחריות ואקטיביזם הלכה למעשה. 

לכן, בשעת מלחמה כמו היום בעינינו המסגרות הבלתי פורמאליות חייבות לעבוד, על ההורים לעודד את הילדים להצטרף לפעילות, ועל משרדי הממשלה ובראשם משרד החינוך להמשיך ולאפשר את היכולת לקיים את הפעילות, כמובן באופן שמבטיח ביטחונם ובטיחותם של המשתתפים ובהתאם להנחיות להתנדבות בחירום. 

אפשרות נוספת לנוער שלא נמצא במסגרות מאורגנות ובאם המסגרות לא מצליחות לפעול זה לחפש אקטיבית צרכים בקהילה ולדחוף את הילדים שלנו לעזור שם- בין אם זה לעשות בייביסיטר בחינם לאמא מהבניין שבעלה במילואים ונמצאת לבד עם ילדיה הקטנים, או לנקות ולארגן את המקלט השכונתי עם חברים ואחר כך לתכנן ולקיים פעילויות לילדים בתוכו, לעזור בקניית אוכל במכולת השכונתית לשכנה המבוגרת שמפחדת מדי לרדת כי היא לא יכולה לרוץ חזרה. אפילו פעילות כזו של חצי שעה ביום מעבירה אותם מהיותם חסרי אונים לבעלי כוח לעזור ולהשפיע לטובה על הסביבה. 

כדי שכל אלה ועוד יתקיימו- חשוב להכין מראש ככל הניתן את המתנדבים והמתנדבות, ודאי כאשר מדובר בהתנדבות קבוצתית מאורגנת, וחשוב עוד יותר ללוות את המהלך ההתנדבותי ולקיים עיבוד לאחריו- שיחה ו/או מפגש שיאפשרו שיתוף בחוויות, אוורור של תחושות, פריקת מתחים, מתן כלים להתמודדות עם קשיים שעלו, כמו גם וידוא שההתנדבות לא שילבה חוויות או אירועים קשים או לא מותאמים בהם נדרש לטפל. 
במאגר הידע באתר תוכלו למצוא מנחה לעיבוד התנדבות לשימושכם/ן.